הנה תמו יום קרב וערבו

הנה תמו יום קרב וערבו
המלא זעקת מנוסה,
עת המלך נפל על חרבו
וגילבוע לבש תבוסה.
ובארץ, עד שחר קם,
לא נדמו פרסות הרץ,
ונחירי רמכו בדם
ומבשרים כי הקרב נחרץ.
הנה תמו יום קרב וערבו,
והמלך נפל על חרבו.

בהבריק על הרים אור יום
בא הרץ אל מיפתן אימו
ובנפלו לרגליה דום
את רגליה כיסה דמו.
את רגליה כיסה שני
ויהיה העפר שדה קרב.
ובדברה אליו: קומה, בני -
מיני דמע חשכו עיניו.
ויספר לה יום קרב וערבו, -
איך המלך נפל על חרבו.

אז אמרה לו לנער: דם
את רגלי אימהות יכס,
אבל שבע יקום העם,
אם עלי אדמתו יובס.

את המלך פקד הדין.
אך יורש לו יקום עד עת,
כי עלי אדמתו השעין
את חרבו שעליה מת.
כה דיברה וקולה הרעיד.
ויהי כן. וישמע דוד