נפוליאון

החיים שלי הם ספר,
כך הכריז נפוליאון,
על ראש תל עפר ואפר
כשתפס את השלטון.

איזה מוח, איזה גבר,
בונאפרט נפוליאון,
שהוריד אל תוך הקבר
חיילים חצי מיליון.

אל תשוו אותו לסטאלין,
לא לפרנקו כמובן
מעצמו קצת ממוסטלי,
אך נאור הוא הרודן.

כי לפרט נתן הוא חופש
ושיוויון בפני החוק,
גם זכויות מלא החופן,
הוא הגיע די רחוק.

הוא הפריד ביד בוטחת,
בין הדת והמדינה,
בתנופה בלתי נשכחת
את פני העולם שינה.

שאפתן, ללא שום רסן,
שאת המפה חמד-
ועשה לא פעם רסק
ממי שבדרכו עמד.

הוא גיבש צבא בלי פחד,
מטירון עד גנרל.
עם גיוס חובה של יחד,
עם קידום מהיר אל על.

הוא הגיע עד לדלתא,
לא נרגע יומם וליל-
והחליט לחזור צרפתה
דרך ארץ ישראל.

הוא הגיע עד לעכו,
אך נבלם על הצוקים,
כשהדף אותו עד קהירו
הצבא של התורכים.

ביירון וגם היינריך היינה
שרו לו שירי הלל,
אך אני אומרת היידה!
רק לא כאן בישראל.

הגליל, החוף, העמק,
הירקון והקישון,
והואדיות בנגב
לא צריכים נפוליאון.

יש לזכור אולי שכחנו,
בגבולות ההיגיון,
שאנחנו שאנחנו
לא צריכים נפוליאון