האויב

שנות נעורי היו לי סער אפלולי,
שברק קרני חמה צלח בו לפרקים
הרעם וגשמי העוז המרו לי
הותירו בגני מעט פירות סמוקים.

אך סתיו המחשבות פקד אותי כעת-
עתה יש לישר את פני האדמה,
לגרוף אותה היטב, במעדר ואת,
כי מים בה כרו בורות דמויי-דומה.

ומי יודע אם אויביי, פרחי-חזון,
בחול הרטבובי יזכו למצוא מזון,
לשד-פלאים שבו ישובו ללבלב?

כאב! כאב נורא! הזמן חיים אוכל.
אויבנו האפל, המכרסם בלב,
מדם שנאבד פורח, מתגדל.