מבוע הדם

דמי קולח, כך נדמה לי לפעמים,
כאנחות קצובות של מעיין דמים
היטב אשמע את קול זרמו המלחשש
לשוא אחר מקום הפצע אגשש.

כמו לשדה דו-קרב שותת הוא אל העיר
ניגר, הופך כל אבן-כביש לאי זעיר,
שובר את צמאונם של הברואים כולם,
צובע באדום את טבע העולם.

ביקשתי את שכרון היין, להביא
על בעותי הנפש נחמת שינה,
אך הוא רק העמיק בי קשב ותבונה.

באהבה חיפשתי שיכחה, והיא-
פרשה על מיטתי מצע של מחטים,
ורק ריותה בדם את בנות הביעותים!