מקום מפלט

הדיכאון הזה שמלווה אותנו בגיל הנעורים
אלף שיכנועים עצמאיים לא מעלים חיוך אחד על הפנים
משוכנע שהסיבות מוצדקות
שאין לך תירוצים
ושוב סיגריה שגם הפעם לא תעזור
היא רק תבנה בועה קטנה שתתנפץ מידי פעם
כל פעם בצורה שונה
כי היא איננה המציאות היא רק מקום מפלט מגיל הנעורים

ודמעה שמתפרצת החוצה קורעת את ליבך
אתה שבוי בתוך קליפה של בדידות שמתפרקת מעצמה
שמתפרקת מעצמה

עצוב, כמה פעמים המילה הזו מוזכרת
ושוב המחשבה נעצרת, אבל אתה לא מקשיב לעצמך
אולי משום שהרבה יותר קל לשקוע מאשר
לשכנע את עצמך שללכת קדימה זה לאו דווקא
לחשוב על העתיד שאותנו זה מפחיד
למרות מה שחושבים את גיל הנעורים

ודמעה שמתפרצת החוצה...

ושוב עוד קלישאה שנשלחת לאוויר
ולוקחת עימה את אותן התקוות שנבנו מתוך אשליה
לא צלצלת כבר שבועיים ואני מול הטלפון אני
מנסה להבין
מה יותר מהר מהירות האור מהירות הקול
הניסוי עוד לא החל