מגדלור

הוא ידע שאין בחוף שום מיגדלור,
אך תמיד, כשחזר עם ליל,
מן החוף היה מבחין, בתוך השחור,
אור פלאי קורץ לו וצוהל.

הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור,
אך תמיד האיר לו אור מתוך השחור.

היא נשקה לו בשפתיים מלוחות,
הוא חבק אותה אליו דומם,
הוא הבטיח: אשאר עימך, אחות!
אך עם שחר שוב חמק לים.

הוא ידע...

פעם היא לפתה אותו חזק חזק,
הישאר, כי לא אוכל יותר!
הוא נשק לשתי עיניה, ושתק;
אך עם שחר שוב ניראה חותר.

אך עם לילה, בשובו מים ושחור,
לא האיר לו עוד האור כמגדלור.

הם מצאו אותה בחוף, בין הצדפים,
וליבה כגוש פחם שחור,
ורק אז בלאט גילו לו השחפים
כי ליבה היה לו מגדלור.

הוא ידע...

הוא חפן אז את הלב אשר אוכל,
פתע שוב זרח הלב החם.
וכיום במרום הצוק, בראש מיגדל
הוא מאיר לכל מלח בים.

כי למרות שאין בחוף שום מגדלור,
לב אחד תמיד מאיר לו מן השחור