לילה

מעל הצמרות עדים העננים
כשהירח אל הגן מניד ראשו, נותן סימן
- אפשר לשבת
שם בפינה אותו ספסל
קלט את כל כמות הטל
והתרטב
- תיקח מגבת
אומר הלילה ושותק.

הלילה הזה,
שום סימן הוא לא נותן.
הוא מעוור, הוא מכוון
את התנועה בשלל גחליליות.
הוא מספר מעשיות
והוא חושב שילדים מאמינים לזה,
מן לילה שכזה,
כזה.

בחלונות כבו מזמן כל האורות,
ושתי עיניים ירוקות שולחות סימפוניות אנקות
סולם מינורי.
בביתני התינוקות
מיללים בהפסקות.
נצבט הלב
- היי אמא, עורי
אומר הלילה ושוכב.

הלילה הזה...

החלה רוח שורקת אלף מנגינות
חצר פניה מליטה, עוצרת את נשימתה
כי בא אורח.
הסהר מעגל את פיו
במן חיוך כל כך חביב
ומסתרק
- אתה קירח
אומר הלילה וצוחק.

הלילה הזה...